<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תר"ס</h1>
<h2>דף יח.</h2>
שאלת ערלה וכלאי הכרם לרבי שמעון דאמר [מכות י"ג ע"א] חטה אחת ללקות עליה לדידיה היאך ערלה וכלאי הכרם בטלין [ערלה פ"ב מ"א] דהא בריה לא בטלה [חולין ק' ע"א]. ואמרת שיש לתרץ דבריה לא בטלה במקום שאין אנו מוצאין פסוק להתירה [אבל במקום שיש פסוק להתירה] כמו ערלה וכלאי הכרם דכתב [יחזקאל מ"ה] ממשקה ישראל מן המאתים שנשתיירו בבור אבל יותר בטל לפיכך אמרינן שיבטל, אבל כי ליכא ראיה להתיר לא אמרינן דתבטל בריה. תשובה מסתברא דלא מן השם הוא זה דלא מקראי ילפינן לה, דבריה דלא בטלה לאו דאוריתא אלא דרבנן דאלו דאוריתא כל האיסורין בין שהן בריה בין שאינן בטלין ברוב. ותדע לך דהא בגיד הנשה תנן [חולין צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתערב בין הגידים בזמן שמכירו זורקו ואוכל השאר ואם אין מכירו כלן אסורין ואקשינן עלה בגמרא [צ"ט ע"ב] וליבטל ברובא ופרקינן בריה שאני אלמא מאן דקא מותיב ליבטל ברובא לית ליה בריה לא בטלה, ואם איתא [דאיהו נמי אית ליה] לא הוה להו למימר בריה שאני אלא גיד בריה הוא. (אלמא) [אלא] טעמא דרבי שמעון משום דסבירא ליה דללקות לא שנא בריה שיש בה נשמה ולא שנא שאין בה נשמה לוקה ואפילו קמח של חטה אחת כדאמר(ינן) התם [מכות י"ז ע"א] רבי ירמיה משמיה דריש לקיש, אבל ליבטל לרבי שמעון דלדידיה איכא למימר דבריה בטלה. אי נמי איפשר דאפילו לדידיה בריית נשמה לא בטלה כמו לרבנן אבל חטה דלא בריית נשמה מודה להו לרבנן דבטלה כדי שלא להפריש בין כלאי הכרם לתרומה דבטלה אפילו לדידיה.
